חיפוש

זו לא תסמונת, זו הכוונה פנימית

עודכן: 15 בספט׳ 2021

כולנו עוברות את המסע הזה, בלי קשר לבית שבו גדלנו ואפילו לחברה שבה גדלנו. עם או בלי טראומה ברקע, כל מי שמתקדמת לסוף שלב הפוריות חווה משבר או שינוי בפוקוס שלה בחיים. אצל חלקנו זה אפילו מתחיל מגיל 35.

כל עוד היא בגיל הפוריות והאסטרוגן חוגג בגופה, האשה מכוונת השרדותית החוצה, לתקשורת עם הסביבה, כשהמטרה היא לזווג אותה כמובן. בזמנים האלו תהיה לה נטייה להיות "נחמדה" יותר, זורמת יותר, מרצה יותר. בית ומשפחה, זה מה שהאבולוציה מבקשת בשלב הזה. כמובן שאם היא גדלה בבית נוקשה או בחברה כזו, היא רק תקצין את הנטייה שלה לצמצם את פנימיותה, ולכוון את עצמה בהתאם לעולם שבחוץ.

ככל שהאשה מתקדמת בשנותיה ורמות האסטרוגן בגופה יורדות, היא מתחילה להרגיש צורך להתכנס ולהתעסק בעצמה. לא פלא שסביב גיל 40 פלוס מינוס הרבה נשים נכנסות למשבר, תוהות לגבי הבחירות שעשו עד כה ואפילו מרגישות ריקות למרות כל מה שהשיגו.

למעשה, התהליך הזה של "אני בחוץ בעולם" ו"אני בפנים בתוכי", מתרחש עבורנו בכל חודש בגילאי הפוריות. המחזור החודשי הוא תהליך של טיפוס רמות אסטרוגן עד לשיא - הביוץ, ולאחר מכן ירידה בהורמון עד לקבלת הוסת.




השלב ה"דכאוני" הזה שנוצר בעקבות הירידה בהורמון האסטרוגן, זה שכולם קוראים לו "תסמונת" משהו (קדם וסתית)... הוא לא סתם מתרחש והוא לא לרעתנו. לא סתם המציאות שבחוץ נראית קודרת, נוראית ומרגיזה כל כך... זה הזמן שבו המערכת שלנו "מכריחה" אותנו להתרחק מהחוץ, להתכנס פנימה ולבדוק מה שלומנו. מה קורה אצלנו בפנים. מה אנחנו צריכות ורוצות. מה כבר לא עובד לנו. מה בחיינו מבקש שינוי. זה הזמן של "עכשיו אני!". זמן חשוב כל כך, הוא זה שמאפשר לנו להתחבר לעצמנו, להזין את עצמנו, לגלות בתוכנו משאבים ואפילו לגלות מה הייחודיות שלנו בעולם הזה. העוצמות של החוויה הטרום-וסתית עשויות להשתנות בהתאם למגוון משתנים, לארועים בחיינו, מידת הסטרס ומצבנו הפיסיולוגי, אבל בעיקר מושפעות ממידת החיבור שיש לנו אל העולם הפנימי במשך החודש כולו. הזמן שלפני קבלת הוסת הוא שער והזדמנות עבורנו להציץ אל הלא-מודע ולגלות רבדים נוספים בתוכנו. חשוב לציין שלעתים העוצמות של הרגש מציפות ואף קשות, ואין זה בהכרח אומר שגילינו את ה-אמת ה-גדולה שלנו, אלא שאולי מדובר פה בתכנים נפשיים שלא קבלו מספיק מקום ושזקוקים לעוד הקשבה.

אחד הדברים שלמדתי לעשות זה לבקש להתמסר לחוויה של הירידה במדרון התלול שלפני הוסת. וזה לא פשוט בימינו, בזמנים שנשים רצות ומתרוצצות, חיות בקצב שאינו שלהן. קצב שאינו תואם את גופן. וזה בטח לא קל בחברה שבה מפחדים מהחושך ומהעדר תפקודיות ושליטה.

אמנם אני לא חיה בשבט ולא יוצא לי כל חודש להתבודד עם נשים נוספות ביער, אבל בהחלט למדתי כמה חשוב לפנות זמן להתכנסות. אני אפילו מחכה לזמן הזה, שבו אני הולכת לפגוש בעוצמה את עצמי. להקשיב למחשבות, לבכות, לשהות, להיות. הזמן הזה עם עצמי מאפשר לי להקשיב, אבל לא לפעול מייד. לקבל את המידע החשוב שהגוף מוסר, להתאבל על מה שצריך ופשוט לנוח, עד שגופי ישתנה, עד שיגיע הזמן למשהו חדש ולזמן הנכון לפעול בעולם.

19 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול