חיפוש

כבר חטפו אותך היום?

מסתבר שאת כולנו חוטפים כל יום, בדרך כלל כמה פעמים ביום, אפילו כמה פעמים בשעה. מי חוטף אותנו ומה קורה לנו כשאנחנו כלואים וקשורים? כולנו מכירים את התחושה של "זה חזק ממני", או "זה גדול ממני". ולאו דווקא בהקשר של ארועים חיצוניים, אלא התחושה הזו שיש רגש שמשתלט עלינו, כל כך חזק שאנחנו חווים שהרגש הזה הוא הדבר היחיד שקיים באותו רגע. "אני כועסת", "אני מקנאה", "אני עצובה", "אני מפחדת"... יש זמנים שנדמה שזה כל מה שאני. הרגש הזה יכול להיות קשור למחשבות מאד אינטנסיביות, או מאד נחרצות, וגם לתחושות גוף כמו כיווץ ולחץ. לעתים קרובות אנחנו מוצאים את עצמנו פועלים במיידיות, מגיבים, מתקיפים, או דווקא נמנעים. "לא היתה לי שליטה על זה", "לא יכולתי יותר", הם משפטים מוכרים בניתוח הסיטואציה בדיעבד, אחרי שחזרנו מן השבי. אבל לא תמיד זה כל כך דרמטי. לפעמים הכל שקט ו"רגיל", אנחנו פשוט פועלים בעולם בצורה זורמת ומוכרת לנו, אבל יש משהו בחיים שלנו שמרגיש תקוע, לא משתנה, למרות הנסיונות שלנו לייצר משהו אחר. זה יכול להיות זוגיות שיש בה קשיים בתקשורת או בתשוקה, קריירה שלא מספקת, קשר עם הורים או חברים. בכל מקרה, מרגיש שיש שם "משהו" שחוזר על עצמו, משהו שאנחנו לא מצליחים להבין או לשנות.

ברוכים הבאים לעולם התחתון.

מסתבר שבחלק התחתון של הגוף שלכם, בדרך כלל מהראש מטה, שוכן עולם שלם. האיברים שלכם, התאים שבגופכם, הם כמו ישויות שחוות את העולם דרככם. בוא נקרא לכל אחד מהם "חלק", כיוון שהם חלק מכם. חלק הוא תמיד שייך לשלם וקשור אליו ואפילו לחלקים אחרים, לכן ברור כי באופן מהותי הוא מעוניין בטובת הכלל, הרי זוהי גם טובתו. מה שאנחנו לא יודעים זה, שלכל חלק יש תבונה ייחודית משלו. בכל חלק כזה מוטבעת חוויה מאד מסויימת של העולם, יש לו זווית ראייה ספציפית עבור כל מה שקורה, וגם רצון מאד ברור: מה הוא מבקש שיקרה לטובת הכלל? (הרי זה אתם). נשמע דיי מטורף, לא? כמו סרט בדיוני, ישות אחת (אני) שמחוברת לישויות אחרות בתוך העולם, ובתוכה יש עוד עולם שלם... ומלא יצורים קטנים שמחוברים אחד לשני, ולכל אחד מהם יש כיוון משלו. אז כן! אנחנו מיקרו-קוסמוס, אם ניקח זום החוצה או זום פנימה, נראה שהמבנה ה"רישתי" הזה תקף עד אינסוף. דוקטור, תציל אותי כל החלקים בקהילה הפנימית שלנו מדברים איתנו כל הזמן. הם מספקים לנו תבונה לגבי החיים. לגבי מה נכון ובריא עבורנו. לגבי האופן בו העולם מתנהל. רק שאנחנו לא תמיד מקשיבים. וכשאנחנו לא מקשיבים, אנחנו מופעלים.

כשאנחנו לא שמים לב לעולם התחתון הזה שבתוכנו, הוא מתקיים עצמאית. אפשר לאמר שיש חלק ש"חוטף" אותנו, כלומר, את התודעה הערה שלנו. כל פעם חלק אחר, בזמנו. ברגע שאנחנו נחטפים, אנחנו מזוהים לחלוטין עם נקודת מבטו ורצונו של אותו חלק. הוא זה אני ואני זה הוא. אנחנו פשוט מתנהגים אותו, חושבים אותו, רואים דרכו את המציאות, מבלי לדעת ש"משהו" עושה לנו את זה... מרגיש שזה פשוט מי שאנחנו. נקודה. כשאנחנו נחטפים, אין לנו אפילו יכולת להטיל ספק במחשבותינו, רגשותינו או מעשינו, אנחנו לגמרי באמונה שזה העולם, זה מה יש, ואנחנו הופכים להיות החלק עצמו. כאילו כמישהו חטף את הגוף שלנו וחי דרכנו. לעתים, במצבים מסויימים בחיינו, יש חוויה חזקה של חוסר אונים... של חוסר יכולת לשנות או לבחור. כשיש חלקים שממש ממש צריכים לאמר לנו משהו חשוב, משהו שחשוב למערכת כולה, ואנחנו לא מקשיבים לאורך זמן... תסמכו על כך שהם שידעו כיצד למשוך את תשומת לבכם. משהו יכאב, יציק, יטלטל. זה השלב שבו הרבה פעמים אנחנו פונים למישהו חיצוני, רופא, מטפל, מישהו שיעזור לנו לצאת מהשבי. למה אנחנו לא מקשיבים? כי אף אחד לא לימד אותנו. אולי לימדו אותנו ההיפך. התרבות שלנו מקדשת יותר את השכל מאשר את הגוף, פחות מעודדים אותנו להיות מחוברים לגופנו, רגשותינו ולצרכים העמוקים שלנו. ההקשבה לעולמנו התחתון מרחיבה אותנו, מאדם שבכל פעם מייצג חלק אחד, לאדם שמסוגל להנהיג קהילה של חלקים, ממלכה של חלקים. מנהיגות היא תודעת הכלל, תודעה של "גם וגם", שלוקחת בחשבון את כל חלקי המערכת ויודעת באופן טבעי כיצד לייצר תנועה הרמונית קדימה, תנועה שמיטיבה עם הכלל. אין זה אומר שכל החלקים יהיו מרוצים, כיוון שלכל אחד תפיסה משלו לגבי מה "נכון" לעשות, אבל המנהיגות לוקחת גם את זה בחשבון ומייצרת גם מזה עוד דיוקים. אפשר לחזור על עקבותינו, ללמוד מחדש.. להזכר... כיצד להקשיב לגוף שלנו. אפשר להכיר את החלקים שבנו, את התבונה הייחודית שיש להם להעניק לנו, לאפשר ל"עצמי" שלנו לייצר אינטגרציה בינהם... ולנוע קדימה באופן ההרמוני ביותר. ******* מוזמנים למסע פנימה לעבר הממלכה שלכם השאירו לי הודעה ortal.almogziv@gmail.com 052-8945483

60 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול